ברגע שהתיישבתי לכתוב המלצה ל"דבורה אדריכלות ירוקה" – בפינת האוכל הדרומית שטופת שמש החורף שלנו, שמחליפה את חדר העבודה שלי שבקרירותו וצפוניותו מתאים יותר לקיץ – דפקו שתי נשים על חלון הבית ושאלו "אם אפשר להיכנס לראות את הבית". הבית שלנו, פרי עבודתם של דבורה ואלי נמצא בשולי קיבוץ. הייחודיות, המקוריות והצבעים מושכים הרבה תשומת לב והוא הפך להיות מעין מקום לעלייה לרגל. בהתחלה מגיעות התגובות הקבועות: "הגדלתם רק בשלושים מ"ר? נראה הרבה יותר…" "נראה כאילו אתם גרים פה מזמן, כאילו זה תמיד היה הבית שלכם…" "איך הצלחתם להכניס שלוש מקלחות?" "איך הצלחתם להכניס ארבעה חדרים?" אבל אז, מגיעות תגובות שונות ומגוונות: "זה מזכיר לי את הבית של ההורים שלי במרקש" "זה בדיוק כמו הבתים שבאתי מהם בקולומביה" "הבית הזה ממש מחזיר אותי לירושלים" "הפינות העגולות, והצבעים, כמו הבתים במקסיקו". ומהר מאוד מגיעים הסיפורים על שטיח מיוחד שיש לזו מפה, ועל תמונה עתיקה שיש לזה משם ועל ויטראז'ים וקערות וספרים וחוויות מיוחדות שאנשים שומרים עליהם או מתגעגעים אליהם. ואני מחייכת, ויודעת שכל אחד שנכנס אלינו הביתה חוזר אל הבית שהוא מתגעגע אליו, אל הבית ששמע עליו מסבתא, הבית שהוא השאיר בארץ אחרת, אל הבית שהכי מזכיר לו את עצמו, במקום הכי אהוב שלו. כי זה הבית שבנינו יחד עם דבורה ואלי. הבית שהתגעגענו אליו כל החיים.

בפעם הראשונה שנפגשנו עם דבורה לתכנן את הבית היא ביקשה מאיתנו שנאמר את כל החלומות שלנו, שנעיז לחלום בלי להתחשב בעלות כספית ( הפתרונות יגיעו..) ואכן העלינו רשימה ארוכה של חלומות, עכשוויים וישנים, מציאותיים ודמיוניים. בפגישה שלאחר מכן דבורה שרטטה תכנית שנראתה כמו התגשמות כל החלומות שלנו. מיד התאהבנו בו והרגשנו שהוא שלנו, כמו בפעם הראשונה שרואים תינוק ומזהים שנאהב אותו לעד. התוצאה הסופית דומה מאד לאותה תכנית ראשונית שנעשתה. אלי נכנס לעבודה איתנו בשלב שלאחר השרטוט הראשוני, והביא לבית את החזון האקולוגי – בית נושם ומבודד שמתקיימת בו מערכת קירור וחימום פאסיבית שאינה תלויה במזגנים אלא בשימוש נכון בחוקי הטבע וכיווני אוויר. בכלל כל תהליך התכנון היה כמו ללדת בית – "בשלב ההריון" הייתה התאהבות, התרגשות בלתי פוסקת מתכנון שמגיע עד לפרטים הקטנים ולצד זה היו גם לילות בלי שינה, דאגות ופחדים. אך בסוף נולד לו בית שאני מרגישה שהוא בדיוק מתאים לנו. דבורה דרבנה אותנו להעיז ולהיות יצירתיים ולתת את החותם האישי שלנו בבית כך מצאתי את עצמי בחודש שביעי עושה פסיפס בבית וברק בונה תקרות גבס ופרגולה. היינו שותפים פעילים בתהליך הבנייה ובסוף נולד לו בית שאני מרגישה שהוא בדיוק מתאים לנו. דבורה ואלי היו מעורבים בפרויקט גם בתהליך התכנון וגם בתהליך הביצוע והיו שותפים לאורך כל הדרך. זה המקום להודות לכם על הליווי והתמיכה בהולדת ביתנו שהוא יצירת אומנות בעבודת יד.

הי דבורה אנחנו חיים חודשיים בבית שתכננת לנו ואיתנו ורק עכשיו אני מתחיל להבין את מקוריות המחשבה, ההברקות הקטנות והגדולות והפשטות הגאונית שבתכנון שלך. את רוב הדברים לא ראיתי מהתכניות, אבל כשאני חי בתוך הבית אני חש ביום יום איך הבית "עובד" בעצמו בשבילנו, איך המבנה עצמו "חי" את החיים שלנו איתנו, משרת את בני הבית והאורחים בצורתו, בפונקציונאליות שלו. לפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל מהמטבח לכיוון הסלון ופשוט נהנה מהמבט, ממה שנגלה לעין תוך כדי שאני מבשל. או לראות את שירה, עינבר ואיתמר יושבים על מדרגות שאת תכננת והתעקשת שאני אבנה ומתמוגג מהמראה. ואני זוכר שדיברת על הדברים האלה בשלב התכנון, אבל מודה שאז לא ממש הצלחתי לדמיין אותם. אני מאוד שמח שבחרנו לעבוד איתך, ומודה לך מאוד על הבית שאת תכננת ואנחנו חיים בו.

אחד הדברים החשובים והמיוחדים בעבודה עם דבורה, היא הצורה בה דבורה ראתה אותנו כבני אדם, להבין בדיוק הצרכים שלנו בבית, ההרגלים שלנו ולהתאים את הבית בדיוק אלינו. היא עזרה לנו לחלום את הרצונות שלנו בתוך תכנון הבית. יש לדבורה יכולת יוצאת דופו ליצור חללים הרמוניים וחמימים, היוצרים תחושת בית עוד לפני שמרהטים אותו. היא מצליחה להכניס רכות ונשיות למבנה, שבפגישות עם אדרכלים נוספים לא מצאתי. אני בתודה גדולה כל יום על הבית המקסים שיצרת עבורינו, בתודה, דגנית.