ייזום, תכנון והקמה של היישוב תמרת

סיפור הקמת תימרת

יישוב מחדש של הישוב העזוב “תימורים” הייתה אופציה שדיברו בה רבות בעמק ובעיקר בנהלל, שתושביה חלמו ששם תבנה  התיישבות הבנים שלהם.

בשנת 1973 התחיל לגלגל את הנושא עמוס בן-דוד ז”ל מנהלל, הוא פנה אל ילידי תש”ה- תש”ח, ובין השאר גם אלי.  בשיחתנו, אמרתי לו שאני מחכה שהנושא יתפתח ואז אצטרף.  גרנו אז בירושלים, עדיין האמנתי שנישאר שם והעמק עוד לא קרא לי בחזרה. ההתחלה ההיא הסתיימה במלחמת יום-כיפור, עם נפילתו  של עמוס.

היישוב הקהילתי הראשון

בתחילה בדקנו, שלמה בר-אילן, בעלי דאז, ואני, אפשרויות להקמת יישוב בהרי ירושלים, שם גרנו. חיפשנו מקום שיתאים להקמת יישוב כפרי בלתי-חקלאי באזור.  מתוקף נסיבות מלחמת יום כיפור, חזרנו לגור בסביבת העמק- שיכון בנצרת עילית. זה היה רע לתפארת והבנו שאנו חייבים לחיות בבית אמתי עם ריח אדמה וגינה מסביב. חזרנו לרעיון ההתיישבות בתימורים, רעיון שנעזב. חיפשנו פרטנרים. פנינו קודם כל לחברים שלנו מגרעין “חצבה”, שעברו לצפון – חברים שאיתם הייתי בהקמה של מושב חצבה שבערבה.  היינו חבורת “יוצאי” עם געגועים לקהילה כפרית. כבני מושבים וקיבוצים- לא היה לנו פתרון ביישובי המוצא שלנו. זו היתה תקופת-טרום ההרחבות.

לפיכך, הקמת יישוב בתימורים הישנה לווה בבריאה חדשה- רעיון התיישבות חדשני- יישוב קהילתי. יישוב עם חיי קהילה משמעותיים, חגים משותפים, פעילויות משותפות ובמרכזו, ביה”ס פתוח שייתן את החיות והעניין למקום. בשנות ה – 70 המאוחרות החינוך אלטרנטיבי עוד היה בחיתוליו וכנ”ל בנייה אלטרנטיבית, אקולוגיה וצורות התיישבות חדשניות.  ישוב קהילתי  שהינו אגודה שיתופית למטרת חיים משותפים כקהילה ללא חקלאות היה חידוש מעניין.

צורות ההתיישבות הכפרית שצמחו בארץ עוד מסוף המאה ה19, היו מתחילתן סביב כלכלה משותפת בצורה זו או אחרת. קהילה ללא כלכלה משותפת, שהמשותף  הוא חינוך אלטרנטיבי ,בניה עם תשומת–לב סביבתית וטקסי חג, לא הייתה קיימת. התחלנו מקריאה ל-10 זוגות, מתוכם נענו והגיעו למפגש, חמישה, כולם חברים. לצורך ההמשך- פנינו למועצה האזורית קישון לבקשת סיוע ודחיפה. חגי בנימיני, סגן ראש המועצה, נעתר בהרבה רצון להניע את המהלך.

לפגישה הבאה, שהייתה על הגבעה בתימורים, נובמבר 76, הגיעו הרבה אנשים, ביניהם פנים חדשות שלא הכרתי. הכביש לתימורים היה קיים עד בית הקברות של נהלל ומשם טיפסה דרך כורכר עד תימורים הישנה,  מקום יפהפה. הרבה מבנים נטושים, ביניהם בית אבן אחד, שדרת ברושים נהדרת ואלונים גדולים בין החורבות. הגבעה פרחה כולה בסתווניות וכרכומים.  הייתה פגישה מוצלחת, עם הרבה התלהבות ורצון להניע. לסיכום הוחלט שאנחנו, כהוגי הרעיון והמייסדים, נכין תוכנית אדריכלית לשינוי ייעוד האתר  מחקלאות למגורים ובנוסף נגבש גרעין אנשים ראשוני. תוכנית וגרעין- אלה כלי העבודה . איך עושים את זה?

החזון

דני כץ ואני, כאדריכלים מלאי רצון ומרץ, לקחנו על עצמנו את משימת התכנון.  במקביל התחלנו לארגן גרעין ראשוני, שלצורך כך 3 המשפחות הראשונות-  כץ, בר-אילן וקוסטי היוו וועדת קבלה.

זה היה מאתגר חדש ומרתק, הבאנו הרבה חלומות אל התינוקת הזו. השאלות העיקריות בהן עסקנו, כחולמים ומתכננים, היו- איך לבנות בתוך יער ולהשאירו שלם, כמה משפחות  נחוצות ליצירת קהילה חיה ונושמת. כמה משפחות יאפשרו יצירת ביה”ס אחר, בית ספר פתוח,  אוהב ותומך כדוגמת “סמרהיל” באנגליה. בעיקר- איך מקימים יישוב “נכון” שמחובר לאדמה.

האנשים אותם  הזמנו היו  בני מושבים וקיבוצים, שנשארו חסרי-זכויות במקרקעין של הוריהם. חשבנו שקהילה עם ביה”ס אלטרנטיבי יכולה לעניין אותם, קהילה שמקיימת חגים ומועדים בדומה לקיבוצים דאז, שיש לה עניין משותף בחינוך אלטרנטיבי ובקרבה  לטבע.

תוכנית שינוי ייעוד, אושרה בקיץ 77 ולאחריה המשכנו לתוכנית מתאר בה תכננו 220 מגרשים  גדולים (דונם עד דונם וחצי) בתוך החורש, אצבעות-אצבעות. מרחק מרבי מהמרכז- 350 מ’- מרחק הליכה רגלית יומיומית.  שטח ציבורי גדול וירוק שיאפשר מבני ציבור בתוך החורש. התחלנו לעבור בוועדות המקומית והמחוזית. סך הכל הרעיון בראשיתו התקבל בברכה, ובהחלט חווינו מזל של מתחילים. התכוונו לרוץ עם התוכניות, לקחת את העלויות עלינו, המתיישבים, לא לחכות לתקצוב ציבורי שייקח שנים ובנוסף- האמנו שעלות בניה פרטית, כולל פיתוח, לא יקרה יותר מדירת שיכון בעיר, נכון לאותה  תקופה. (נכון גם היום). בבדיקה תקציבית ראשונית זה יתברר כנכון ובדיעבד חסך לנו לפחות 5 שנים נוספות של ציפייה לכסף.

האישורים התקדמו יפה  ובמקביל היינו אמורים לקדם את יצירת הגרעין האנושי.  התעוררה בעיה – מי מנהיג את המהלכים הללו ומי האנשים שאנו מעוניינים לצרף לתחילת התהליך. מה הקריטריונים לקבלה ואיך להנגיש את החזון למצטרפים. היינו צעירים, חדשים בעולם הביורוקרטי ועם חשש גדול מלפגוש ציניות מול חזון ציוני נאיבי. החברה הישראלית באותו זמן הייתה בהחלט צינית, ואת הרעיונות האלטרנטיביים של יצירת סביבה ירוקה וחינוך אחר, הבלענו, לא צעקנו אותם מספיק חזק.

עלי לציין שמבחינתי, ליישב את תימורים היה בהחלט מעשה של ‘לעבור את הגבול’, הקו בין סיומה של התיישבות יהודית והתחלתה של ההתיישבות הערבית הגלילית. הגליל היה יפה, מלא פלאי טבע, וללא  אפשרות להתיישב בו מלבד בעיירות פיתוח, שהיו מאד לא אטרקטיביות.  תמרת הייתה על הקצה, מקום מושך, שבמידה ויצלח את כל המהמורות, יוכל לשמש מודל לישובים נוספים שיוכלו להרחיב את ההתיישבות הזו צפונה, עד גבול לבנון.

הפתרון למניעת התנגדויות  ליוזמה פרטית, היה ע”י הקמת “אגודה בייסוד” עם תמיכה של המועצה האזורית. הקונפליקט שהתעורר -המועצה דחפה לשכונת מגורים. סתם. אנחנו חתרנו ליישוב ערכי-קהילה, אקולוגיה וחינוך אלטרנטיבי.

בעקבות חילוקי דעות ופיצוץ בגרעין הראשוני, המשכתי את תהליך התכנון לבד,  את קבלת האנשים לגרעין הראשוני גם עצרנו, כי ראינו שזה  מחבל בקידום הפרויקט. המשכנו בתכנון אדריכלי וביצירת תקנון לישוב קהילתי. שני כלים שיאפשרו לנו את התחלת ההתיישבות. הגוף המאשר הייתה “האגודה ביסוד”, עם חגי בנימיני כמנטור וחונך.    כמשפחה- שלמה ואני גידלנו 2 ילדים קטנים, עבדנו כל אחד בעבודתו והקמנו ביחד יישוב במאמץ מטורף.

הסביבה הטילה ספק באפשרות הקמת יישוב חדש , נגד כל הסיכויים וביוזמה פרטית.   בשלב זה השקענו  הרבה מאמץ עם מעט מאוד פרגון סביבתי וכל הזמן לענות על השאלה- “נו, מתי כבר תעלו על הקרקע”?הייתה הצעה של עליה על הקרקע והקמת התנחלות לא- חוקית, הצעה שהתנגדתי לה. רציתי בית ויישוב ברישיון ולא להתעסק במלחמות תוך כדי החיים.

למשרד שלי הצטרף בוריס דיקרמן, אדריכל וגאון בענייני חוזים ומאד עזר בקידום התכנון לביצוע.

בתחילת 1980 הביא חגי את אריק שרון, שר השיכון דאז, לשטח. כאנטי–היסטוריונית כפייתית, אין לי תיעוד מצולם מהאירוע. נסענו עם אריק וחגי באוטובוס למעלה הגבעה. הוא מאוד התרשם מהרעיון,  גם הוא חיפש באותם שנים דרך ליישב את הגליל בנוער צעיר ורענן, בשורת המצפים שהקים.

הסברתי לו במפות, באותות ובמופתים שזו יכולה להיות הדרך היותר יעילה ליצירת רצף התיישבותי יהודי מן העמק ועד הגליל- יישובים קהילתיים שזקוקים למעט קרקע יחסית לכמות התושבים. הוא אהב, התרשם ואימץ. כמה כסף אתם רוצים, הוא שאל? לא רוצים כסף, רוצים אישורים. מזה הוא כבר היה מופתע. בלי כסף מאתנו, הכיצד?

למה לא רצינו כסף? כי קבלת כסף יוצרת את התלות ואת ההכתבה של התנאים. חשבנו שמן הראוי  להקים מקום בכספי מתיישביו, יצירת  מקום בלתי-תלוי, בתוך מרחב שהיה כולו מאורגן צנטרליסטית ע”י המדינה- אם ואחות. כאשר יוצרים תוכנית פיתוח חסכונית ליישוב, זה גם אפשרי. בלי לערב מתווכים למיניהם בדרך, קבלנים וקבלני קבלנים ומגלחי הרים ומפתחי-עד בלי-די. הנוסחה הייתה כזאת: כל משפחה תמכור את ‘דירת השיכון לזוגות- צעירים העירוני’ שבו היא חיה ובו חיו רוב צעירי-אותו-הזמן, ובאותו כסף תוכל לבנות בית ולשאת בהוצאות הפיתוח ובניית מרכז ליישוב.

אריק שרון שמח, אנחנו שמחנו. היו לנו עוד כמה מפגשים במשרדו שבירושלים, משרד החקלאות.. תמרת סיפקה לשרון את הפתרון לפתיחת המצפים להתיישבות.

נזקקנו לאישור הקמה מועדת השרים לענייני התיישבות וקרקע חקלאית, עברנו חודשים של מתח עד שהתכנסה הוועדה ועל חודו של קול, זכינו באישור !(1980)  אפשר להתקדם, אפשר לרוץ קדימה. תכניות מפורטות כבר היו. מה שנשאר זה לאתר קבלני פיתוח למיניהם-  מים וביוב, כבישים, חשמל. לפתוח את ההרשמה מחדש  ולגבות כסף ראשוני מהתושבים שיכסה את העלויות שנשאנו על כתפינו, אנו והמועצה.

נרשמנו כאגודה- הגיע הגשם לו ייחלנו.  השנים  1976 – 1980 היו שנות ההכנה. הנה זה קורה!

ולפתע … מכל עבר עלו התנגדויות. כל עיירות הפיתוח ניסו לקעקע את ההחלטה: “גוזלים מאתנו את מיטב בנינו!”, “ישוב כזה יהיה על חשבוננו”  ועוד כהנה וכהנה. כל ראשי המועצות הללו היו אנשים שעבדתי איתם. כמתכננת. מנגד הגיעו פתאום פרגונים; יהודה הראל מהגולן, התעניינות גדולה של אנשים והרשמה מידית של 100 משפחות ועוד רבות עומדות בפתח. הצלחנו. זה היה בלתי – יאומן, שנים של עבודה סיזיפית ופתאום- מחיאות כפיים לא צפויות.

תוכניות הפיתוח (כבישים, מים-ביוב, חשמל) נעשו עם משרדים רציניים, התחלנו לקבל הצעות מחיר מקבלנים וכינסנו את ראשוני המתיישבים העתידיים למפגשים קהילתיים. היינו עייפים. העבודה העיקרית במשרדי הייתה תכנון תימרת, עם הכנסה מינימאלית וצריך גם להאכיל את הילדים. הכל התנהל במשרד ובבית. לא היה מקום פנוי מתמרת. יום –משרד, לילה –ישיבות, ועדות קבלה, טלפונים של מתעניינים, שלמה מכין את התקנון של האגודה,עולם ומלואו .תוך כדי, נחתמו המכרזים, והעבודה בשטח התחילה.

בשלב הזה חיפשנו מנהל פרויקט בשכר. קרסנו, אבל כבר היו לנו שותפים- ראשוני המתקבלים, היה עם מי לחלוק. לניהול היו חמישה מועמדים לתפקיד, כולם ויתרו, לא האמינו בהתכנות הפרויקט. כששמע מ. בן-כיתה וידיד מהמושב, על חיפושינו ותסכולנו, הציע את עצמו. לא ידעתי אם זה טוב, כמה הוא בקיא בבניה ובכלל.  הוא בא מהצבא, ממלחמות, מה הוא יודע. אך הוא היה היחיד שהסכים. בחרנו לנסות אותו.  מבחינתי, נשמנו לרווחה: קיבלנו 100 משפחות, יש מנהל-פרויקט, יש הנהלה חדשה, אפשר לנוח. נשאר לנו רק לפקח על ביצוע התכנון כמו שצריך. העבודות בשטח כבר התחילו, כשמנהל הפרויקט נכנס, הן היו בעיצומן.

בתחילתן הלכתי על הגבעה עם סרט אדום וכחול, לסמן את העצים להורדה ואת העצים שאסור לגעת בהם בשום אופן. אלו היו רגעים קשים. הרבה אלונים יפים. החלק הטוב היה שכתבנו בתקנון הבניה שהורדת כל עץ דורשת אישור.  (זה לא היה אז מקובל בתקנות הבניה וגם העתקות עצים עוד לא היו).

סדקים ובקעים

הכל נראה נהדר. ואז הופיע , “קול קורא”.  בו נטען שזה פשע לקחת את מנהל הפרויקט הנ”ל. דעת הקהל הופנתה נגדי. היה רע לתפארת, מאד אלים ואיש לא בא לדבר איתי. מלחמת תמרת הראשונה החלה.  לא הבנתי את חומרת  הבעיה, לא ידעתי מה הפגם, חשבתי שזה פשוט עוד ניסיון אחד מרבים לעצור את העגלה מלרוץ.

עבר זמן ולאט לאט התחילו לנבוע סדקים חדשים. דברים מוזרים החלו לקרות. הבנתי שהמוחים ידעו עובדות שלא ידעתי.  נכנסנו, אנו היוזמים והמתכננים לעימות קשה עם הנהלת תמרת החדשה ועם מנהל הפרויקט. זה היה מכוער, אלים, צהוב, מלא בהכפשות והסתיים בבוררות  – בר אילן- דיקרמן, אדריכלים, לבין  אגודת תמרת ונציגיה. הבוררות הסתיימה בוויתור מאוד גדול שלנו- על שכר-עבודה, על המשך ניהול התכנון ותמרת מצידה – התחייבה לנטרל ולנקות כל לכלוך שהטילה עלינו. אבל האובך כבר היה. תמרת מעולם לא מילאה את התחייבויותיה. אני הייתי כאם שתינוקה נלקח ממנה בחדר הלידה. בוריס פשוט פרש והתרחק . בשבילי, ההמשך כלל הרבה שנים עצובות וצפייה בחזון שמתרחק והולך.

לגבי אנשי תימרת -סיפור הלידה הועלם, טושטש. בעיקר אין באמת מי שמכיר ויודע את כל הדרך שתיארתי לפניכם כאן. הונצח history, נעלם. her story

35 שנים אחרי היציאה לדרך- הישוב נראה טוב, כוונות תכנון ראשוניות נשארות ולפעמים בכוחן לנצח כל עיוות. היער גדל ומכסה את הבתים.  רוב המגרשים שמרו על מתווה קרקע טבעי. יש קהילה, יש חגים ואין בית ספר אלטרנטיבי. בטכניון, בפקולטה לאדריכלות-נוף מלמדים את תימרת כיישוב ירוק, מוצלח.ו… היישוב אינו ישוב בר-קיימא.

זהו סופו של הסיפור בתמצית. תודה לאנשים שאוהבים לגור ביישוב הזה ותודה על הזכות שנפלה בחלקי ליצור את הדגם הזה, של יישוב קהילתי ירוק, זול ,עם הרס סביבתי מינימאלי יחסית. יישוב ששיקם את החורש שבתוכו הוא צמח וששבילי הרגל שלו עוברים בתוך החורש. יישוב שניסה לייצר קהילה תומכת וחלקית-  עשה זאת. תודה לשלמה בר אילן, לבוריס דיקרמן, שותפי לדרך להתמדה ול…כאב.  תודה לעליס אוקו, שתכנון הגינון של תימרת היה בידיה והיא עשתה בו פלאים. תודה לכל מי שעשה עושה ויעשה ומאמין ביצירה ירוקה ולכל מי שמרגיש שהוא המקים, המוציא והמביא- יבורכו כולם.