לפני שנים מספר חזרתי לתמרת משהות ממושכת מחוץ לישוב. עשרים שנה בהן חייתי בתל אביב – תמרת, חוזרת לתמרת לסופ”ש. הסטודיו שלי היה בעיר הגדולה. תהיתי לכבוד מה אני חוזרת, מה תהיה מהות החיים כאן.
הכיוון שבחרתי היה ל’הוריק’ את הישוב, לפעול על מנת לקדם אותו לכיוון של ישוב בר קיימא. תמרת, הישוב אותו תכננתי, נולדה כישוב ירוק עם עקרונות מאד פשוטים לשימור הצמחייה הטבעית ופגיעה מינימלית בנוף. מינימום קירות תומכים, כבישים צרים יחסית, מדרכות בין הבתים במקום בצמוד לכבישים.(נהפכו עם הזמן למנהרות ירוקות ומקסימות). מרחק הליכה מקסימלי של300 מ’ למרכז היישוב וכביש נוף היקפי מסביבו. יישוב ללא גדר. אבל ב1980 עוד לא הייתה הגדרה של יישוב בר קיימא. הבאנו משהו חדש שלא נתמך מספיק ע”י תקנון מקומי ולא דובר והובהר.
פניתי למועצה האזורית עמק יזרעאל בהצעה לקדם כפרויקט של המועצה הכוונת יישובים למחשבה ירוקה וברת קיימא. משלא זכיתי בשיתוף פעולה, חזרתי לתחום היישוב עם השאלה- איך מחוללים מהפך במקום קיים, שמרן, עם חוסר אוריינטציה מוגדרת בכיוון.
עם השנים תמרת הפכה למקום נוח, יפה. בתוך יער. והמוטו -‘נא לא להפריע למנוחת השכנים.’ להרבה תושבים המקום מהווה בית טוב, קהילתי. מתקיים פרויקט שנתי קבוע של “מרוץ מהר לעמק”, פעילות ספורטיבית רבה, פעילויות חגים. אבל יישוב בתוך יער שלא מתייחס לסביבתו?
עם הנתונים הללו אלה היעדים שרשמתי לפני:
- הגדלת הצל בישוב באופן משמעותי.
- הפסקת ריסוסים בשטחים הציבוריים..
- צמחית בר- החדרת צמחית בר לשולי היישוב ובתוכו.
- הפניית הזרקור להזנחה סביבתית ויציאה ממנה.
הכוונה הייתה לפעול מהר עם נראות ברורה, ובהמשך- לראות את השינוי המתחולל ביישוב, שינוי ההתייחסות לסביבה ושינוי רמת ההתנדבות לנושאים סביבתיים. התחלנו לפני שנתיים את העבודה הפעילה. הפסקת ריסוסים וזריעת חורף- לפני 3 שנים. הפסקת הריסוסים חייבה גנן חדש והתייחסות אחרת לצומח שסביבנו. התהליך עוד בעיצומו.
הטיפול בנוף, יצירת עוד ועוד פינות מוצלות, פרויקט שנעשה עם קבוצת מתנדבים קבועה, בעיקר פנסיונרים, יצר שינוי מופלא. קודם כל- אנשים התחילו לראות אותנו ובנו, סוג של בשורה. הנה חבורה מקומית שממש דואגת לבית, וזה לא הגנן או החצרן, אותם אוהבים להאשים בכל מחדל סביבתי, והחבורה זה אנחנו, בעצם. בשר מבשרינו.. בנוסף- יש תוצאות, נראה שינוי. הובלת השינוי התבררה כעבודה איטית וארוכת טווח.
בעקבות זה נולדו מיזמים נוספים אישיים-
- יצירה מחדש של מועדון הותיקים, ע”י איזי בסט ואנוכי, שהתקיים עד אז בפינה מאד עלובה ומוזנחת. הקמת המועדון, שהותנתה ביצירת סביבה מגוננת בשפע, הייתה פתיחה טובה. הפטיו של המועדון, שהיה באי-שימוש מיום הולדתו, לפני 25 שנה, הפך לפינה פורחת יפיפייה- מקום יפה לקפה ועוד מיני מפגשים.
- אמציה אשכנזי, אחד מהתושבים בחר לקחת מבנה לשימור, שעמד שנים ללא תשומת לב- ולהפוך אותו למרכז אומנות- ציור, פיסול, ביסתון. בחודשי הקורונה עסקנו בציור הקירות, גיזום סביב המבנה, הנחת ספסלים ופסלים, והבית נהפך ל”מקום”, נוצר עוד מרחב של אכפתיות.
- מיזם בית קפה שמופעל ע”י מתנדבים מבוגרים- התחיל לפעול במרכז הקהילתי פעמיים בשבוע ) עד הסגר..)
- הצעירים, שעד עכשיו רק התבוננו מהצד, עומדים לפתוח פאב! (פרויקט שתמרת השמרנית התנגדה לו כל השנים…)
- נולדה ועדה לאיכות סביבה. ימי ניקיון הפעלת הנוער בכיוון. ספסלי ישיבה בכל מקום,
- משפחה שהקימה מצפור לזכר אבי המשפחה.
בקיצור- תוך שנתיים קרו פה דברים שלא קרו 33 שנה. ניסים וניסי ניסים ,ובעיקר- נראה שהתפתחה גאוות מקום, הנה, זה אפשרי.
עדיין ארוכה הדרך, זריעת צמחיית קיץ עוד לא קורית כאן, רק חורף, אבל הרבה יותר צל, הרבה יותר פינות חמד להיות בהן, התעשרנו.
התייחסתי לכל התהליך כמקרה מבחן ליצירת מהפך במרחב גדול יותר, מועצה, מועצות. סוג של שינוי מודעות בסיסי שמתחיל ממקום אחד ומתפשט. האם הוא מניע תהליך לעוד מעגלים. לעניות דעתי- לגמרי. החזון- ליצור עוד ישובים כאלה , מועצות אזוריות, עיריות, בהן התושבים נוטלים לידיהם את ההגה לטובת הבראה וניקוי הסביבה, הפיזית, החברתית, התרבותית ובעיקר-יחסי אנוש. טיפוח ופיתוח.
אני רואה את ההמשך הטבעי של החזון הציוני במדינה אקולוגית הוליסטית. מרחב קיום שבו אכפתיות וידיעה כי אני יוצר את הסביבה שיוצרת אותי. מרחב קיום בו אנו, האורחים כאן וחיים מתוך כבוד לאימא אדמה- המארחת רחבת הלב, שופעת האינסוף.
